ליאור נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ

פסק דין

א.הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת חנה לפין-הראל) מיום 13.3.2013, בתיק אזרחי 14478/07, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת להצהיר על בטלות פסק דין חלוט שניתן ביום 24.2.05, בת.א. (שלום חיפה) 2224/01 על ידי כב' השופט (בדימוס) א. גנון, ולפיו התקבלה שם תביעתה של המשיבה (עמידר) ובית המשפט הורה למערערת לפנות את הדירה ברח' עבאס 46 חיפה (להלן: "הדירה") השייכת לרשות הפיתוח, ומנוהלת על ידי המשיבה, ובה התגוררה אמה המנוחה של המערערת כדיירת מוגנת. כמו כן, הוּשת על המערערת בפסק דינו הנ"ל של כב' השופט א. גנון חיוב כספי בגין דמי שימוש ראויים.

ערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"א 1399/05 מחוזי חיפה) נדחה בפסק דין מיום 10.4.06, ובקשת רשות ערעור (רע"א 5883/06) נדחתה על ידי בית המשפט העליון.

ב.נוסיף, כי בקומת הקרקע של הבנין, מתחת לדירה בה מתגוררת המערערת, מצויה דירה נוספת בה מתגוררת בתה של המערערת (גב' נעמה) כדיירת מוגנת.

גם כנגד נעמה הגישה המשיבה תביעת פינוי בתיק אזרחי (שלום חיפה) 18752/00 בטענה שהיא השכירה את דירתה לאחר, נטשה בעצמה את הדירה, ועברה להתגורר במקום אחר.

בפסק דינו מיום 9.7.07, בתביעת המשיבה כנגד נעמה, דחה סגן הנשיא י. וגנר את התביעה בקובעו שהחוקר מטעם המשיבה לא היה עקבי בעדותו ו"בלבל באופן שיטתי בין דירת הנתבעת לדירה בה התגוררה אמה". נבהיר: "אמה", משמע, המערערת.

כב' השופט י. וגנר קבע, כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כנגד נעמה: נטישת הדירה והשכרתה לאחר.

ג.עולה מן האמור לעיל, שפסק דינו הנ"ל של כב' השופט וגנר, לפיו נדחתה תביעת המשיבה כנגד בתה של המערערת ניתן ביום 9.7.07, משמע, לאחר שמוצו כל ההליכים בתביעתה של המשיבה כנגד המערערת ב-ת.א. 2224/01, שהרי החלטת בית המשפט העליון הדוחה את בקשת רשות הערעור ניתנה ביום 19.3.07.

ד.טענת המערערת היא, שפסק דינו הנ"ל של כב' השופט י. וגנר מיום 9.7.07 הוא בגדר ראיה חדשה וממנה עולה, כי המשיבה הציגה בפני בית משפט קמא בתביעה הראשונה שהתנהלה כנגד המערערת מצגים מטעים בנוגע לזהות הנכס שבמחלוקת, וכתוצאה מכך קבע בית משפט קמא (בפסק דינו של כב' השופט (בדימוס) א. גנון) קביעות עובדתיות שגויות ועל בסיס אלה ניתן פסק דין המקפח את המערערת.

ה.לטענת המערערת, מקורם של מצגים אלה בטעות, אם לא בהטעיה, בזיהוי הנכס שבמחלוקת, טעות שנתפסה לה המשיבה משהחליפה בין דירת המערערת לדירת בתה נעמה המצויה באותו בנין.

המידע השגוי מקורו בפקחי שטח וחוקרים פרטיים שהחליפו בין המערערת לבין בתה נעמה, כמו גם בין דירת המערערת לבין דירת בתה נעמה.

הדו"חות, כך טוענת המערערת, שהציגה המשיבה בפני בית המשפט מושתתים על נתונים המתייחסים לדירת נעמה, אך נטען לגביהם כי הם מתייחסים לדירת המערערת.

המערערת הפנתה, בין היתר, לכך שבדיון ההוכחות בתביעתה של המשיבה נגד נעמה הודה רכז שטח מטעם המשיבה כי : "פה היה בלבול".

מטעם המשיבה פעל והעיד בפני בית המשפט (בתביעה נגד נעמה) חוקר פרטי ומעדותו התחוור, שהוא אינו מבחין בין דירת המערערת לבין דירת בתה, נעמה. החוקר אף טעה בזיהוין של נעמה ואמה, ובעוד שטען כי הוא זוכר היטב את נעמה הוא הצביע דווקא על אמה (המערערת), שנכחה אף היא באולם בית המשפט.

ו.כאמור, טוענת המערערת, שיש לבטל את פסק דין הפינוי שניתן כאמור לעיל על ידי כב' השופט (בדימוס) א. גנון משום שיש ראיות חדשות המוכיחות, שפסק הדין ניתן מחמת טעות ובלבול של אנשי המשיבה בין דירת המערערת לדירת נעמה שמתחתיה, וכפי שהתחוור בדיון בפני כב' השופט י. וגנר בענין נעמה, בכל הביקורות בהן נכתב שדירת המערערת סגורה הכוונה היתה לדירת בתה.

ז.טענה נוספת של המערערת – ואליה עוד ניתן דעתנו בהמשך – היא, שהדירה בה התגוררה המערערת בכרמיאל היא "דירת שירות" ולפי סעיף 8 של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), היא מוצאת מתחולת החוק. לגרסת המערערת, אין הדירה שבכרמיאל בבחינת "דירת מגורים אחרת", במובן חוק הגנת הדייר, ולכן לא ניתן לומר שלמערערת דירת מגורים חליפית.

מכאן, שהמערערת זכאית, לטענתה, להישאר בדירה מכח חוק הגנת הדייר.

ח.בפסק דינה המפורט והמנומק היטב קבעה כב' השופטת ח. לפין-הראל, שגם אם אכן יש ראיות חדשות המוכיחות, שפסק דינו של בית משפט קמא היה מבוסס על מצג שגוי וטעות, הרי קיים יסוד נוסף לפסק הדין, והוא שלמערערת היה בתקופה הרלוונטית מקום מגורים נוסף, ולכן לא תהא למערערת תועלת אף אם היה נקבע כי מדובר בראיות חדשות.

ט.יובהר: אמה המנוחה של המערערת (שהיתה הדיירת המוגנת בדירה) הלכה לעולמה ביום 28.4.1994. סעיף 20 (ב) של חוק הגנת הדייר קובע:

"באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים. כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".